הביאו את פינק מיסט למשרדי הגיוס של הצבא

מאת דוד סוונסון

הביאו בקבוקי ספריי של נוזל ורוד למשרדי גיוס ותצוגות צבאיות.
לרסס אותם.
אמור למתגייסים פוטנציאליים: תהיו כל מה שאתם יכולים להיות. וזה יכול להיות אתה.

"ערפל ורוד. ככה הם קוראים לזה.
"כשאחד מבני הזוג שלך לא רק קנה את זה,
"אבל עובר במהירות הבזק, מלהיות שם לא.
"מכה ישירה. מטען חבלה RPG תקוע בבטן."

אלו שורות ממחזה שנקרא ורוד מיסט נכתב בפסוק על ידי אוון שירס על שלושה בחורים צעירים מבריסטול שנרשמים למלחמה באפגניסטן.
קרא את זה. בצע את זה. זה מתחיל כך:

"שלושה בנים הלכו לקטריק.
"זה היה ינואר,
"מזרון שלג על הסברן,
"הופך את הבוץ החום ללבן,
"דייגים נושפים על הכפפות חסרות האצבעות שלהם,
"הזרם מושך את חוטי הדיג שלהם חזק.
"ככה זה היה בבוקר כאשר
"שלושתנו עשינו מה שבנים תמיד עשו
"ועזבנו את בתינו למלחמה."

זה שקר, כמובן. בנים לא תמיד. רוב הבנים לא עושים זאת עכשיו במדינות הכי משוגעות במלחמה עלי אדמות. ובנים בהרבה עמים בכלל לא. וזה תמיד היה כך, במיוחד לפני שהיו עמים.

הבנים מגויסים על ידי שקרים נוספים:

"רציתי משהו אחר - אותו.
"האיש מביט בי בחזרה,
"זה עם המדים, האקדח.
"זה שהולך לאנשהו, עושה משהו."

מה עם להישאר במקום כלשהו ולעשות משהו? מה עם ללכת למקום כלשהו ולגרום למשהו אחר מלבד להרוג אנשים?

הם הצטרפו גם בשביל שכר ועתיד טוב יותר, הזדמנות לפרנס משפחה. חברה שבה אינך יכול לפרנס משפחה מבלי להירשם ללכת ולהרוג אנשים בארץ רחוקה היא ללא ספק הסוג הפחות מתורבת של חברה שניתן להעלות על הדעת, ובכל זאת היא מניעה את עצמה להרוג את האנשים הללו במידה רבה מתחושת העליונות שלה.

הם הצטרפו מאותה סיבה שחלק מהאנשים מצטרפים לקבוצות שבני המערב יוצאים נגדם להילחם: אף אחד לא כיבד אותם עד שמגייס עשה זאת.

במלחמה באפגניסטן, בפעם הראשונה שאחד מחבריהם נהרג, הם מונעים מנקמה:
"זה לא היה רק ​​לעשות עבודה יותר.
"זה היה על להרוג אותם."

תחשוב על תרבות שבה הרג של מספר רב של אנשים שאתה לא יודע עליהם כלום, אנשים שבקושי מופיעים אפילו במחזות האנטי-מלחמתיים שלך המבוססים על הזכרונות של החיילים שלך, היא "רק עבודה". זו סוציופתיה כלל-חברה. הבנים בספר זה מדברים על הגאווה שבעשיית "העבודה שאליה הוכשרת". הם גם מדברים על זה כעל משחק, כעל מימוש ילדותם במשחק במלחמה.

שלושת אלה בסופו של דבר, בהתאמה, מתים, חסרי רגליים וטראומה. הזוועות שלהם הם הסיפור. הקורבנות שלהם, תושבי אפגניסטן, בקושי נרשמים, ולעולם לא מגיעים לרמת השמות או תפקידי הדיבור. זה ברור שהם נהרגים, אבל הם מצוינים בכלל רק באירוע אחד הכולל הריגת גבר, אשתו וילדה בת שנתיים.

כמובן שהכאב שהמלחמה מביאה לתוקפים ויקיריהם בבית די והותר כדי לסיים את המפלצתיות הזו שנקראת מלחמה. הטיפשות שבמיתות ידידות-אש בולטת במחזה. הרעיון של כל מטרה עליונה או של כל מטרה בכלל למלחמה חסר.

אחד החיילים מקווה לסיום המלחמה:
"ובכן, אני מניח שאני מקווה שזה ישתנה, איכשהו.
"עד אז, אם אנשים ידעו מה זה,
"זה יהיה מספיק.
"איך האובדן הופך לסיבה,
"ואיך הסיבה היא ניצול לרעה של אהבה."