השורד הידוע האחרון מכדורגל ההפקר נפטר ב- 22 ביולי 2001, בן 106.
חיילים זקנים, הם אומרים, לעולם לא מתים, הם רק נמוגים. ברטי פלסטד הייתה יוצאת דופן. ככל שהיה מבוגר יותר, כך התפרסם יותר. הוא היה בן למעלה ממאה שנה, והוא הוגדר זה מכבר בבית אבות בגלוסטר, כאשר הוענק לו הנשיא ז'אק שיראק את ליגיון ד'אנור הצרפתי. הוא היה מעל גיל 100 כשהפך לאיש המבוגר ביותר בבריטניה. ועד אז הוא היה מפורסם עוד יותר כניצול היחיד של שביתות המולד הספונטניות שהתרחשו בחזית המערבית במהלך מלחמת העולם הראשונה. כמה אירועים בזמן המלחמה הם כל כך הרבה מחלוקות ומיתוסים.
מר פלסטד, לונדוני ובשעתו גנן שוק, התנדב לשירות ב 1915. מאוחר יותר באותה שנה הוא לקח חלק השני, והאחרון, של הפסקת האש חג המולד בעת שהוצב ליד הכפר Laventie בצפון צרפת. הוא היה אז פרטי ב"רויאל וולך' פוסילייה", הגדוד של רוברט גרייבס, מחברם של הספרים החזקים ביותר על המלחמה, "שלום לכל זה". כפי שזכר זאת מר פלסטד, הגיעה הפתיחה לשלום בערב חג המולד מקווי האויב. חיילים שרו שם, בגרמנית, את המנון הוולשי "Ar y y Nos". הבחירה שלהם בהמנון נתפסה כהכרה מעריכה את לאומיותו של הגדוד המתנגד להם בחפירות במרחק של כ- 100 מטרים, והרויאל וולש פוסילייה הגיב בשיר "המלך הטוב ואצלב".
לאחר לילה של שירת פזמונים, נזכר מר פלסטד, תחושות רצון טוב התנפחו כל כך עד לפנות בוקר, חיילים בווארים ובריטים טיפסו באופן ספונטני מתעלותיהם. בצעקות ברכות כמו "שלום טומי" ו"הלו פריץ "לחצו תחילה ידיים בשטח הפקר, ואז העניקו זה לזה מתנות. בירה גרמנית, נקניקיות וקסדות מחודדות ניתנו או הוחלפו בתמורה לבריון בשר, ביסקוויטים וכפתורי טוניקה.
משחק כדור אחר
המשחק שהם שיחקו היה, נזכר מר פלסטד, סוג כדורגל גס. "זה לא היה משחק ככזה, יותר בעיטה מסביב וחופשי לכל. יכולתי להיות 50 מכל צד לכל מה שאני יודע. שיחקתי כי אהבתי מאוד כדורגל. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, כנראה חצי שעה. " ואז, כפי שנזכר בזה אחד מהפוזילאים, הבילוי הופסק על ידי סמל-רב-סרן בריטי שהורה לאנשיו לחזור לתעלות ולהזכיר להם בצורה עגומה שהם שם "כדי להילחם בהונים, לא להתיידד איתם. ”.
התערבות זו סייעה לשמר את המיתוס המרקסיסטי הוולגרי, שהועבר למשל במחזמר "אוי, איזו מלחמה יפה!", שהחיילים הרגילים משני הצדדים השתוקקו רק לשלום שליו והתרגשו או נאלצו להילחם על ידי קצינים ינגואיסטיים הרודפים אחרי ריבית המעמד שלהם. למעשה, קצינים משני הצדדים החלו כמה חג המולד הפסקות ב 1915 ואת הפסקות הרבה יותר רחב 1914. לאחר שהתאמצו להסכים לתנאים של הפסקת האש, רוב הקצינים התערבבו עם האויב בדיוק באותה מידה כמו הגברים שלהם.
בדו"ח שלו על שביתת הנשק הסביר רוברט גרייבס מדוע. "[הגדוד שלי] מעולם לא הרשה לעצמו להיות עם רגשות פוליטיים כלשהם כלפי הגרמנים. חובתו של חייל מקצועי הייתה פשוט להילחם במי שהמלך הורה לו להילחם ... לאחוות חג המולד בשנת 1914, בה הגדוד היה בין הראשונים שהשתתפו, הייתה אותה פשטות מקצועית: שום הפסקה רגשית, זה, אלא נפוץ צבאי. מסורת - חילופי אדיבות בין קצינים בצבאות היריבים. "
לדברי ברוס ביירנסאת'ר, אחד מחברי הסופרים הפופולריים ביותר במלחמת העולם הראשונה, היו הטומי קשוחים באותה מידה. היה, כתב, לא אטום של שנאה משני הצדדים במהלך ההפסקות האלה, "ובכל זאת, בצד שלנו, לא היה לרגע הרצון לנצח במלחמה ובצורך להביס אותם. זה היה בדיוק כמו המרווח בין הסיבובים במשחק אגרוף ידידותי ".
הדיווחים הרבים הבריטיים העכשוויים על שביתות נשק עוזרים לחרוג מיתוס אחר: שהרשויות שמרו על כל ידיעות האחווה מהציבור בבית שמא יפגע במורל. עיתונים ומגזינים בריטיים פופולריים הדפיסו צילומים ורישומים של חיילים גרמנים ובריטים שחגגו את חג המולד בשטח הפקר.
נכון, עם זאת, שביתות חג המולד לא חזרו על עצמם בשנים המאוחרות יותר של המלחמה. עד 1916 ו -1917 השחיטה הבלתי פוסקת של מלחמת התשה העמיקה את האיבה כל כך משני הצדדים, עד שפגישות ידידותיות בשטח הפקר היו כמעט בלתי מתקבלות על הדעת, אפילו בחג המולד.
מר פלסטד היה בין הטומיסטים. הוא חזר הביתה לטיפול בבית החולים לאחר שנפצע בקרב הסום ב 1916 אבל התאושש מספיק כדי להעפיל שוב לשירות בחו"ל. הוא נשלח לסלוניקי, שם נקלע למלריה חריפה ולאחר מכן, לאחר תקף הבראה נוסף בבלייטי, שירתה את החודשים האחרונים של המלחמה בצרפת.
לאחר שהשתחרר, הוא ניהל חיים משועשעים ומכובדים יחסית. רק אריכות ימים שמה קץ לאובדן שלו. סופרים ועיתונאים השתעשעו לראיין ולחגוג, משתתף בהפסקת אש אגדית שחייו נמתחו לאורך שלוש מאות שנים. הוא אמר להם שכל האירופים, כולל הבריטים והגרמנים, צריכים להיות ידידים.
