מאת גלן פורד, עורך בכיר, דו"ח אג 'ח שחור.
אמריקאים מברכים רק על מספרים סמליים של אנשים ממדינות שנהרסו ממלחמות התוקפנות של ארה"ב. האיסור הנוכחי של דונלד טראמפ על נוסעים משפיע על מדינות שכבר היו ממוקדות על ידי הנשיא אובמה, "דוגמה מושלמת להמשכיות המדיניות האימפריאלית של ארה"ב באזור". התזכיר של "מתנגדים" של משרד החוץ מכיל "אף מילה של תמיכה בשלום עולמי, וגם לא שמץ של כבוד לריבונות הלאומית של עמים אחרים".
בביטוי הדרמטי ביותר של התנגדות פנימית למדיניות הממשל היושב בדורות, על 1,000 עובדי משרד החוץ של ארצות הברית חתמו על מזכר המחאה על האיסור הזמני של הנשיא דונלד טראמפ על אנשים משבע מדינות מוסלמיות ברובן לדרוך על אדמת ארה"ב. נקודת שיא נוספת לאחרונה של התנגדות בקרב 18,000 עובדי מחלקת המדינה ברחבי העולם התרחשה ביוני אשתקד, כאשר 51 דיפלומטים קרא לתקיפות אוויריות של ארה"ב נגד ממשלת סוריה של הנשיא בשאר אל אסד.
אף התפרצות של התנגדות לא כוונה נגד מלחמות ארה"ב והסנקציות הכלכליות שהרגו ועקרו מיליוני אנשים במדינות שנפגעו: איראן, עיראק, לוב, סומליה, סודן, סוריה ותימן. יותר נכון, ה"מרד" הדיפלומטי של הקיץ האחרון ביקש ללחוץ על ממשל אובמה להצטרף להילרי קלינטון ו"האוהל הגדול" שלה המלא בניצי מלחמה כדי להתעמת עם רוסיה בשמי סוריה, בעוד התזכיר עושה כעת את הסיבובים של עובדי משרד החוץ טוען לקיים "ערכי ליבה אמריקאים וחוקתיים", שומרים על "רצון טוב כלפי אמריקאים" ומונעים "נזק פוטנציאלי לכלכלת ארה"ב מאובדן הכנסות מנוסעים וסטודנטים זרים".
באף תזכיר אין מילה של תמיכה בשלום עולמי, וגם לא שמץ של כבוד לריבונות הלאומית של עמים אחרים - מה שכנראה מתאים, שכן אלה אינם, ומעולם לא היו, "ערכים אמריקאים וחוקתיים ליבה".
למרבה האירוניה, "ערוץ ההתנגדות" של מחלקת המדינה הוקם באחד מאותם רגעים נדירים בהיסטוריה של ארה"ב, שבהם "שלום" היה פופולרי: 1971, כאשר מכונת מלחמה אמריקאית מובסת ביטלה מאוד את התמיכה במשטר הבובות שלה בדרום וייטנאם. אז, הרבה אמריקאים, כולל תושבי ממשלת ארה"ב, רצו לקחת קרדיט על ה"שלום" שהיה על סף זכייתו של הווייטנאמיים, בעלות של לפחות ארבעה מיליון הרוגים בדרום מזרח אסיה. אבל, הימים האלה חלפו מזמן. מאז 2001, המלחמה הייתה מנורמלת בארה"ב - במיוחד מלחמה נגד מוסלמים, אשר מדורגת כעת בראש "ערכי הליבה האמריקאיים" בפועל. אכן, כל כך הרבה שנאה אמריקאית מופנית למוסלמים עד שהדמוקרטים והרפובליקנים הממסדיים צריכים להיאבק כדי לשמור את הרוסים ב"אזור השנאה" של הנפש העממית האמריקאית. שתי השנאות הבכורה, שנקבעו רשמית, קשורות, כמובן, זו בזו, במיוחד מכיוון שהקרמלין עומד בדרכה של מלחמת בזק אמריקאית בסוריה, והורסת את האסטרטגיה ארוכת השנים של וושינגטון לפרוס ג'יהאדיסטים איסלאמיים כחיילים רגליים של האימפריה האמריקאית.
ארצות הברית תמיד הייתה פרויקט של בניית אימפריה. ג'ורג' וושינגטון קרא לזה "אימפריה בהתהוות"תומס ג'פרסון קנה את טריטוריית לואיזיאנה מצרפת במרדף אחר "אימפריה נרחבת" והאמיתי אלכסנדר המילטון, בניגוד לגרסת ברודווי, החשיבה את ארה"ב כ"אימפריה המעניינת ביותר בעולם". המאחז הקולוניאלי של שני מיליון מתיישבים לבנים (וחצי מיליון עבדים אפריקאים) ניתק את הקשרים עם בריטניה כדי לגבש שליטה משלו, חסרת גבולות, להתחרות באימפריות האירופיות הלבנות האחרות בעולם. כיום, ארה"ב היא אם כל הקולוניאליסטים (הניאו) שתחת חצאיותיה המשוריינות מתאספים כל האימפריאליסטים הזקנים, המצומקים, הזוטרים של העידן הקודם.
על מנת ליישב את הסתירה המסיבית בין הטבע הדורסני של אמריקה לבין הדימוי העצמי המיתי שלה, לעומת זאת, המגה-היפר-אימפריה חייבת להתחזות להיפך: מעוז מיטיב, "יוצא דופן" ו"חיוני" נגד הברבריות העולמית. לכן יש להמציא ולטפח את הברברים, כפי שעשו ארה"ב והסעודים באפגניסטן של שנות ה-1980 עם הקמת הרשת הג'יהאדיסטית הבינלאומית הראשונה בעולם, לצורך היערכות לאחר מכן נגד המדינות ה"ברבריות" החילוניות של לוב וסוריה.
בבירוקרטיה אמריקאית מודרנית, מדינות ברבריות מדאיגות מכונות "מדינות או אזורי דאגה" - השפה המשמשת להגדרת שבע המדינות הממוקדות במסגרת חוק מניעת נסיעות טרור משנת 2015 חתום על ידי הנשיא אובמה. הנשיא דונלד טראמפ השתמש בחקיקה הקיימת כבסיס להוראה המבצעת שלו האוסרת על נוסעים ממדינות אלה, תוך שמות ספציפית של סוריה בלבד. לפיכך, התועבה הנוכחית היא דוגמה מושלמת להמשכיות המדיניות האימפריאלית של ארה"ב באזור, ובאופן מודגש לא משהו חדש תחת השמש (שמש שכמו בבריטניה הישנה, לעולם לא שוקעת על האימפריה האמריקאית).
האימפריה שומרת על עצמה, ושואפת ללא הפוגה להתרחב, באמצעות כוח נשק וסנקציות כלכליות כפייתיות המגובות באיום ההשמדה. הוא הורג אנשים במיליונים, תוך שהוא מאפשר לחלק זעיר מקורבנותיו לחפש מקלט בגבולות ארה"ב, בהתבסס על ערכם האישי לאימפריה.
הצו הביצועי הגזעני של דונלד טראמפ ישירות משפיע על כ-20,000 אנשים, על פי הנציב העליון של האו"ם לפליטים. הנשיא אובמה הרג על פי ההערכות 50,000 לובים ב-2011, אם כי ארה"ב רשמית לא מודה שהיא חיסלה את חייו של אזרח אחד. הנשיא השחור הראשון אחראי לכל אחד מחצי מיליון הסורים שמתו מאז פתח במלחמתו המבוססת על הג'יהאד נגד המדינה, באותה שנה. סך ההרוגים שנגרמו לאוכלוסיות שבע המדינות הממוקדות מאז שארה"ב תמכה בעיראק במלחמתה בשנות השמונים נגד איראן מונה לפחות ארבעה מיליון - שואה גדולה יותר מזו שהנחילה ארה"ב לדרום מזרח אסיה, לפני שני דורות - כאשר מחלקת המדינה האמריקאית הקימה לראשונה "ערוץ ההתנגדות" שלו.
אבל, איפה תנועת השלום? במקום לדרוש לעצור את הקטל שיוצר גלי גדות של פליטים, "מתקדמים" בעיצוב עצמי מצטרפים לטקס המקאברי של דמוניזציה של "מדינות הדאגה" שיועדו להתקפה, תהליך שההיסטוריה של ארה"ב קבעה צבע. עם גזענות ואיסלאמופוביה. האזרחים האימפריאליים הללו מברכים את עצמם על היותם העם ה"חריג" האחד והיחיד בעולם, מכיוון שהם מתעבים לקבל את נוכחותם של חלק זעיר מהאוכלוסיות שארה"ב הרסתה.
שאר האנושות, לעומת זאת, רואה את הפנים האמיתיות של אמריקה - ויהיה חשבון.
